המרתף נקודת חן בע"מ נ' ניימן ליאוניד

פסק דין

בפניי תביעה לאכיפת שטר חוב על סך 175,000 ש"ח עליו חתם הנתבע כערב.

עובדות ורקע כללי:

1.ביום 01.09.00 נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין מר ציבולבסקי יעקב (להלן: "השוכר"), לפיו השכירה לו התובעת חנות שבבעלותה (להלן: "המושכר") לתקופה של שנה החל מיום 01.09.00 ועד ליום 31.08.01, עם אופציה להארכת השכירות ל- 5 שנים נוספות (להלן: "ההסכם").

2.במסגרת ההסכם נקבע, כי להבטחת כל זכויות התובעת מכוח ההסכם, יפקיד השוכר שני שטרי חוב חתומים בידו ובידי שני ערבים – שטר אחד על סך 175,000 ש"ח (נשוא תביעה זו) ושטר אחר על סך 25,000 ש"ח.

3.הנתבע חתם בתור אחד הערבים על 2 שטרי החוב, מבלי שננקב בהם תאריך פירעון.

4.ביום 16.02.02 עזב השוכר את הארץ כשהוא מותיר אחריו, לטענת התובעת, חובות שונים הקשורים למושכר. לפיכך, ביום 08.04.02 פתחה התובעת תיק הוצל"פ לביצוע השטר שהסכום הנקוב בו הוא 175,000 ש"ח (להלן: "השטר") – נגד השוכר וכן נגד שני הערבים, שאחד מהם הוא הנתבע.

5.ביום 05.03.03 ניתנה לנתבע רשות להתגונן. לעומת זאת, ביום 23.11.04 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הערבה השנייה, הגב' נלי נבטוב. בקשה לביטול פסק הדין, נדחתה ביום 19.09.05 על ידי כב' השופט ש' שר, מהנימוק כי הובא בפניו הסכם מיום 07.01.05 עליו חתומה הערבה ובא כוחה, במסגרתו מודה הערבה באופן מפורש בחבותה בתביעה זו.

טענות התובעת:

6.התובעת טוענת, כי הנתבע חתם על השטר לבקשת השוכר מתוך רצון מלא וחופשי, ביחד עם ערבה נוספת, הבין את משמעות החתימה על השטר, והסכים לערוב לחובותיו של השוכר כלפי התובעת מתוקף ההסכם. התובעת מאשרת, כי בעת החתימה על השטר לא ננקב בו תאריך כלשהו לביצוע וכי מועד הפירעון הוסף רק בשלב מאוחר יותר.

7.מנהל התובעת, מר דוד שדור (להלן: "מנהל התובעת"), מכחיש כי הוא זה שביקש מהנתבע לחתום על השטר - כפי שטוען הנתבע – והוסיף, כי למיטב ידיעתו הנתבע הינו חברו הטוב של השוכר.

8.לאחר שהשוכר עזב את הארץ, פנה הנתבע למנהל התובעת וביקש לשלם את חובותיו של השוכר, בהיותו ערב. מכאן, שהנתבע הבין לחלוטין את משמעות החתימה על השטר ואף היה מודע לכך שהשוכר עזב את הארץ.

9.תיק ההוצל"פ נפתח בגין נזקים שנגרמו למושכר ולתכולה, וחובות שונים אחרים שהצטברו במהלך תקופת השכירות כולל תקופת האופציה. כך למשל, בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה לתיק מתברר כי נגרמו למושכר נזקים בסך של 25,889 ש"ח (נכון ליום עריכת חוות הדעת ביום 03.03.03). כמו כן, השוכר השאיר אחריו חוב לסנטוריון המרכז המסחרי בסך של 5,502 ש"ח.

10.עוד טוענת התובעת, כי 3 מתוך 11 השיקים שמסר השוכר לידיה בגין דמי שכירות (עבור החודשים 6-8/01) על סך של 9,477 ש"ח כל אחד, לא נפרעו מאחר שחשבון הבנק של השוכר הוגבל.

11.השוכר בחר לממש את האופציה שניתנה לו על פי ההסכם ולהאריך את תקופת השכירות – שהסתיימה כזכור ביום 31.08.01 - ואולם השוכר יצא מן הארץ במפתיע בחודש 02/02 ועזב את המושכר ללא תיאום עם התובעת, כך שהמושכר נשאר ריק מאדם עד שהושכר מחדש בחודש 05/02, דבר אשר גרם לתובעת הפסד דמי שכירות למשך שלושה חודשים.

12.סעיף 4(ג) להסכם קובע כי הפרשי שער הדולר של דמי השכירות יחושבו בכל חצי שנה. נוכח כך, השוכר נותר חייב לתובעת הפרשים בסך של 7,087 ש"ח + מע"מ, ובסה"כ 8,356 ש"ח.

13.סעיף 15 להסכם השכירות קובע, כי כל צד שיפר את ההסכם ו/או כל תנאי מתנאיו ישלם למשנהו פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בסך של 10,000 דולר. בנסיבות העניין, ומאחר שהשוכר עזב את המושכר תוך הפרת ההסכם הפרה יסודית והותרת חובות שונים, יש לחייב את הנתבע בתור ערב שלו, בתשלום הסכום האמור.

14.האופציה היא חלק בלתי נפרד מתנאי ההסכם וחתימת הנתבע כערב על השטר שניתן במסגרת ההסכם, משקפת את הסכמתו לערוב לחובות שייווצרו גם בתקופת האופציה.

טענות הנתבע:

15.הנתבע טוען, כי חתם על השטר כמחווה של חברות טובה כלפי מנהל התובעת ולפי בקשתו, זאת לאור יחסי החברות הקרובים ששררו ביניהם. מנגד, הנתבע שולל כל יחסי קירבה או חברות עם השוכר, וכל חלקו התבטא בכך כי 'שידך' בין מנהל התובעת לשוכר, אשר היה קליינט שלו, אך מעבר לכך אין לו ולשוכר דבר במשותף.